רושקה: מכתב פתוח לחבריי בקפה של רוטר

חבריי הטובים מפורום הקפה של רוטר
ראיתי לנכון להסביר לכם במילים קצרות מדוע אני כאן מהיום הראשון שהפורום החדש הוקם. ומדוע הסתכנתי בחסימה (שלא איחרה להגיע...) על מנת שהפורום החדש הזה יצליח ויתבסס.
שנים רבות אני כותב וגולש ברוטר. רשום היה שהגעתי ב-2007 אבל נדמה לי שגלשתי כבר לפחות חצי שנה קודם, אלא שנמחקתי בתקלת שרת ונרשמתי מחדש. 
כדברי הסלוגן: "באתי בגלל הסקופים, נשארתי בגלל הקפה".

הגעתי לפורום במקרה. נרשמתי בימי מלחמה, והתמכרתי לאפשרות של עדכונים חמים, מהירים, חשובים ומרגשים בימים שכל אחד מאיתנו חיפש כל בדל אינפורמציה ובמהירות. מצאתי את זה ברוטר, ועל כך אני מודה לבעל הבית. לאחר מכן, מצאתי בסקופים קהילה תוססת בה התנהלו ויכוחים קשים ומרים, לרוב מנקודת מבט לאומית גאה, ושמחתי לפגוש אנשים מגוונים שנקודת המוצא שלהם הלאומית שונה מרוב חבריי לעבודה (שלצערי כמעט אוטומטית משייכים עצמם לשמאל קצת מעבר למה שאני יכול נפשית להכיל), ושעל בסיס זה אפשר לנהל ויכוחים והתנצחויות, וגם ללמוד על השקפות שונות.

עם השנים, גם בעקבות רגיעה בטחונית, וגם בעקבות הדרדרות מסויימת בדיונים בסקופים או אולי חזרתיות עליהם, מצאתי עצמי נכנס פחות ופחות לסקופים – ובמקום זאת הגעתי לקפה. שם נהניתי מאוד מהחברותא החמה, ומתחושת יחד וידידות בין אנשים. נהניתי מאוד לצחוק איתכם. אני לא אזכיר שמות כדי לא להעליב מישהו אם אני מפספס אבל בלילות כשהשינה התעכבה מלהגיע היה מרגיע להכנס לקפה ולדעת שיש אנשים שישמחו לתגובותיי ואני אשמח לשמוע מה הם מביאים. התפתחו שם תפקידים בין החברה', שפה ייחודית, בדיחות פנימיות, עולם חברתי שלם שליווה אותי במקביל לעבודה ולמשפחה. עולם שהפך להיות לי חשוב. היו אנשים שהתחברתי איתם יותר, היו כאלה שהשתדלתי לא לדון איתם בדברים, אבל סך הכל היה נהדר.

יחד עם זאת, במהלך כל השנים, הפריע לי מאוד ההתנהלות המערכתית. תחושה של חוסר שיתוף אמיתי של החברים בקבלת החלטות ובעיקר התנהגות קפריזית של מנהלי האתר. לא כולם, והמבין יבין. מה הפריע לי? מדי פעם הורחקו ונחסמו חברים – לעיתים בצדק, ולעיתים לא – אבל תמיד בתחושה שההחלטה התקבלה בסוג של שלוף. הרי ברור גם לי שלעיתים צריך להרחיק, ושסגנון דיבור מסויים או אאוטינג מצדיק תגובה, לעיתים אפילו חריפה. לא אהבתי כל גולש וגולש. אבל למשל, מישהו שכלל אינני מכיר, ואף לא בחרתי בו, פתאום מחליט מה מותר לומר על המשטרה ומה לא. ולמרות שבדרך כלל הסכמתי גם אני שדיבור כזה לא נכון ומיותר, לא הבנתי מה פתאום הוא מחליט, ועוד זורק אנשים מהאתר בגלל זה? או, אם מישהו העלה דעות כפרניות באתר (ואני אדם דתי) מישהו אחר לעיתים החליט שאת זה הגולשים לא ישמעו. ולא הבנתי, מי שמו להחליט? פתאום אדם שזכויות רבות עומדות לו בהקמת האתר, הופך להיות "דמות משמעותית" בחיי, בלי שבחרתי בו, ובלי שיש לי עניין כלשהו בכך. טורי ה"דעה" שלו הופכים לארוע רב משתתפים. סיימתי תיכון מזמן, ואופן ניהול כיתה מהסוג שרק בקושי יכול להתקבל בתיכון היום, הופך להיות סגנון הניהול בפורום. נכון, מדובר בפורום פרטי וכאילו, "אף אחד לא חייב לי כלום". אפילו נרשמתי בזמנו בחינם. אבל מקום שרוצה להיות בשבילי בית, ולארח אותי, לא יתנהל כך. יותר ויותר מצאתי עצמי מתנהל במסגרת ארגונית שבאף מקום אחר בחיים לא הייתי רוצה שיתקיים (למרות שלצערי, גם במקומות אחרים כך לפעמים עניינים מתנהלים).

בדרך כלל שתקתי. הרי המציאות לרוב מורכבת, נכון? יש צדדים לכאן ולכאן, נכון? אז מחיתי בקול רפה על חסימות שהיו בעיניי לא מוצדקות. למה להסתבך? מה יצא לי מזה? וכך נעלם "אוהב ישראל" אחד הגולשים הנפלאים ברוטר. וכך נעלם Darkshadow, אחר כך ברוש, איניגו, ואז watershed.

תמיד היו אנשים טובים שפעלו בהשתדלות על מנת להחזיר את החברה' הביתה – אנשים טובים מאוד - לפעמים הם הצליחו ולפעמים לא. אבל זה גם הפך בעיניי להיות מגוחך. מה, אנחנו בשטייטעל? בגנון? כך מתנהלים עניינים בעולם של אנשים בוגרים? אנשים טובים אחרים לא נחסמו אך נעלמו. העכבר ששתק, בעקבות נעלם לזמן רב, רומנוב2 ועוד. אחרים ואחרות שהיו כותבים פעם יותר בקפה נעלמו לפרקי זמן ארוכים יותר ויותר. 

עכשיו דעו לכם ווטרשד וגם דרק לא היו חברים טובים במיוחד שלי. לא היו לי איתם התכתבויות חשובות, ולא סדרת חילופי תגובות שנונות ומהירות מהסוג שחביב עליי. ובכל זאת, התחלתי להרגיש תחושה של קבס ומיאוס. (פה צריך להופיע הסמיילי של ה"בעעע"). לפעמים אדם צריך לומר "עד כאן". אתם לא חושבים?

זהו. התעצבנתי ופתחתי את האשכול בכותרת: "שאלה ה-י-פ-ו-ת-ט-ית" לפתוח דיון אם רוצים לעבור להתנהל בעולם וירטואלי אחר, דמוקרטי יותר. ניצן אור הגיב שם ואמר שאין בכך כל בעיה. שהוא לא רואה שום בעיה שאנשים יתנהלו במקום אחר, שזה לא פוגע באגו שלו ולא כלכלית, ושכל גולש שיעשה כן לא ייפגעו זכויותיו ברוטר. צילום המסך של תגובה זו : 

מייד אחר כך הייתה "הוראה ברורה ומפורשת" לא להפנות לבלוג של ווטר (OK נגיד, כי הוא מנהל ויכוח עם ניצן וכינה אותו שקרן), וכך אמנם לא עשיתי. אבל כן הפניתי לאתר החדש שהרעיון עליו צץ במקביל בראש של מספר אנשים. לא הפניתי בכותרת גדולה – אלא בהפניה מרומזת (כיאה למי ששנים חי ב'משטר אימה'). נחסמתי. "יורק לבאר ממנו שתה".
החברים צחקו עליי אחר כך ש"האמנתי" לדברי ניצן, ושהייתי תמים בכך שפרסמתי את האתר. תמימותי אינה הנושא לדיון. השאלה היא, מדוע אתם מסכימים שוב ושוב להתנהלות הזאת? לא עדיף לכם לנסות להתנהל באווירה שקופה יותר, דמוקרטית יותר, רציונלית יותר, שיתופית יותר?

ברור שגם באתר החדש יצטרכו להיות כללים, חוקים, אזהרות, הרחקות ואולי אפילו חסומים. יהיו גולשים שידברו בגסות. יהיו מריבות. יהיו כאלה שלא יוכלו להתאפק מרמזים של אאוטינג. צריך לטפל בתופעות כאלה. השאלה היא מי יחליט על הכללים? מי יאכוף אותם? נציגי הציבור או אחרים? האם הכללים יהיו שקופים ויופעלו אחרי שיקול דעת, או בשלוף וקריזה?
אין לי כל עניין לירוק לבאר. השנים שהייתי ברוטר והחוויות שלי משם היו לרוב מצויינות. החברים נהדרים. אני כבר מתגעגע. התרגשתי לראות שאתם מצטערים בלכתי. אבל אני מחפש אווירה של חרות, שיתופיות ושקיפות.

נזכרתי הבוקר בשאול המלך שבזקנותו הולך ומתחרפן, עם התקפי פרנויה שמתבטאים בפרצי אלימות גם כלפי בנו. דוד בורח, וכדי להיבנות מצטרפים אליו גם אנשים ריקים ופוחזים. כך דרכו של עולם. השנים הראשונות לא קלות, אבל צריך לבנות משהו אחר במנהיגות שקולה עם ראייה לטווח ארוך. 

אז ביומיים שלושה האחרונים ב"קפה" הישן בוקה ומבולקה. הרבה אנשים חצויים. והנה פתאום אתם עברתם לשרת חדש. מזל טוב. אני לא יודע בדיוק מה יוצא מזה – אבל הבאזז מרגש ואולי משכיח מה שקורה במקביל. אני מציע לכם לחשוב אם לא קונים אתכם בעבור נזיד עדשים. אולי בא לכם לבוא גם לפה ולשאוף אוויר של חרות?

תודה על כל השנים הנפלאות. מקווה להמשיך לשמור על קשר. נמצא דרכים.

שלכם בידידות, רושקה.